רשלנות רפואית וחוק זכויות החולה

כל טיפול רפואי הניתן כיום במדינת ישראל נשען במידה רבה על "חוק זכויות החולה" משנת 1996, שהגדיר את זכויותיהם של מטופלים בכל פעולה המבוצעת בינם ובין כל גורם רפואי שהוא העובד במוסד רפואי כזה או אחר. בזכות חוק זכויות החולה עוגנו תקנות רבות ופסקי דין שהיוו תקדימים למקרים דומים (בעיקר בכל הקשור למקרי רשלנות רפואית ) אולם עד לפרסום החוק, לא זכו לקבל את הסימוכין הנדרש.

חוק זכויות החוק מבהיר בראש ובראשונה כי לכל אדם הפונה לקבלת טיפול רפואי מגיע לקבל את הטיפול הטוב והמתאים ביותר למצבו. כך מוגדר למשל, כי אין לדחות מי שפנה לצורך קבלת טיפול חירום, ואין למנוע את קבלת הטיפול ממנו בשל כל סיבה שהיא (גם אם הוא לא חבר קופת חולים ולא שילם מיסי בריאות) או להפלות את הפונים לקבלת טיפולי חירום מכל סיבה אחרת (דת, גזע, מין וכו').

על פי חוק זכויות החולה הרי שלכל מטופל הזכות לכבוד ולפרטיות, החוק לדעת מיהו איש הצוות המטפל בו ומהי הכשרתו, הזכות לקבל חוות דעת שנייה במקרה הצורך, וכמובן – הזכות לדעת את כל פרטי מצבו והטיפול הרפואי העומד בפניו, מה שקרוי בשפה המשפטית "הסכמה מדעת", המהווה לעיתים כשל שעשוי להוביל אל תביעות רשלנות רפואית.

חוק זכויות החולה מגדיר, כי על כל מוסד רפואי מוטלת החובה לתעד את המידע הרפואי הרלוונטי לכל מטופל, לכתוב את האבחנה הרפואית שקיבל, לציין כל טיפול, בדיקה או תרופה והוראות לטיפול בהמשך. לכל מטופל שמורה הזכות לקבל את המידע הרפואי שנאגר בעניינו, על אף שהחוק מגדיר כי זכות זו נמנעת כאשר גילויו של מידע רפואי כזה או אחר עלול להעמיד את חייו של המטופל בסכנה או לגרום לו לנזק נפשי חמור.

על פי חוק זכויות החולה, הרי שלכל מטופל קיימת האפשרות לפנות לועדת בדיקה בתלונה על טיפול רפואי, שניתן לו או להגיש תביעת רשלנות רפואית, אם הוא חש כי היה קורבן למקרה שכזה.

קל לראות מהכתוב לעיל כיצד מגן חוק זכויות החולה על המטופלים, כיצד הוא מבטיח הימנעות ממקרי רשלנות רפואית, וכיצד יכול כל מטופל לקבל את כל המידע המגיע לו במקרה שנדרש להגיש תביעת רשלנות רפואית כזו או אחרת. חוק זכויות החולה מהווה פרקטיקה חשובה ורלוונטית, המשמשת נר לרגליה של מערכת הרפואה בישראל.