1. התובע, מעשן כבד עם סיפור משפחתי של ארוע מוחי, הועבר על ידי מד"א למיון בבי"ח בשל סחרחורות ונפילות, בחילה והפסקת דיבור מיום לפני כן. התובע שוחרר לאחר חצות באבחנה של "חולשה" תוך המלצה למעקב אצל רופא מטפל ואצל פסיכיאטר.
2. בשל החמרה במצב, פנה התובע שוב למיון בבי"ח עם תלונות על חולשה , סחרחורות, בחילות, חוסר יציבות בהליכה, קוצר נשימה ושיעול והפרעת דיבור. בבדיקתו על ידי רופא פנימאי בשעה 12:25 אין תאור מצב הכרתו והתמצאותו. ל.ד. היה 102/79 דופק 106, ללא חום, צוין דיבור איטי, שיתוף פעולה חלקי, ולכן לא ניתן היה להתרשם מכח ותחושה, עצבים קראניאלים נמצאו תקינים. לא היה החזר בבינסקי.
3. בשעה 14:10 נבדק על ידי נוירולוג, שציין שיתוף פעולה מצד הנבדק, מבצע פקודות, תנועות עיניים מלאות, ללא ניסטגמוס, היפו מימיקה של הפנים, החזרי בליעה והקאה קיימים, דיסארתריה, יובש בלשון, ללא הבדלי צד בתנועות ובכוח הגפים, החזרים ערים, ללא החזרים פתולוגים. עקב סחרחורת לא היה מסוגל להתישב. המליץ על השגחה במיון וטיפול בתרופה (מודל) באבחנה של סחרחורת התקפית וחרדה. לאחר מכן נבדק על ידי פסיכיאטר. זה הוסיף לאנמנזה גם קושי בבליעה. בבדיקתו היה קומוניקטיבי, ללא שנמצאה סיבה נפשית לתלונותיו.
4. בהמשך בשעה לא ידועה נבדק על ידי רופא נוסף, כנראה אאג, שציין שאין ניסטגמוס ואין בעיה וסטיבולרית, והמליץ על בדיקה חוזרת של נוירולוג. נבדק שוב על ידי נוירולוג בשעה 22:00, שציין "בדיקה נוירולוגית תקינה" והמליץ על בדיקה פסיכיאטרית חוזרת ועל בדיקת אאג חוזרת, באבחנה של סחרחורת. הבדיקות לא בוצעו והתובע שוחרר לביתו בשעה לא ידועה עם אבחנה של "סחרחורת" תוך המלצה לטיפול תרופתי במודל, להמשך מעקב אצל רופא מטפל.
5. מספר ימים לאחר מכן פנה התובע למיון בבי"ח בשל ירידה בתחושה ובכח בפלג גוף שמאל, חוסר שיווי משקל וסחרחורת. בבדיקה על ידי נוירולוג ירידה בתחושה בפלג גופו השמאלי, אטקסיה עם נטיה לנפילה לשמאל. אושפז בפנימית. בבדיקתו בהכרה מלאה, דיסארתריה, פציאליס מרכזי משמאל, המיאנופסיה משמאל, ירידה בכוח ובתחושה בפלג הגוף השמאלי, דיסמטריה משמאל. אטקסיה של הגוף בישיבה. CT מח הראה אוטמים רבים: במוחון משמאל, בקפסולה אינטרנה מימין ובמח אוקסיפיטלי מימין. טופל באספירין ובחומצה פולית. נלקחו בדיקות דם לקרישיות יתר. דופלר עורקי צוואר היה תקין. TEE שלל וגטציות בלב.
6. לאחר מכן התובע עבר לשיקום בבית החולים ומשם עבר לשיקום במוסד אחר.
7. ב- מספר חודשים לאחר מכן אושפז פעם נוספת בבית חולים בשל החמרה של כאב במחצית שמאלית של הגוף. סבל מדיסארתריה, המיפלגיה והיפואסתזיה משמאל, פציאליס מרכזי משמאל, המיאנופסיה משמאל, אטקסיה. בהדמיה מוחית ממוחשבת: "אוטם מוחי ישן והעדר רקמה מוחית באונה עורפית (מדיאלית) מימין, אונה עורפית (מאחור) משמאל, והמוח הקטן משמאל".
8. מאז האירועים המתוארים לעיל וכתוצאה מהם סובל התובע מכאבים קבועים עזים בצדו השמאלי של הגוף, נזקק לתרופות באופן קבוע, הפחתה ניכרת בתחושה בפלג גוף שמאל, חולשה של שרירי הפנים משמאל, ליקוי דו צדדי בצד שמאל של שדה הראיה בכל עין, ספסטיות ביד שמאל ובאצבעות וברגל שמאל, קושי בתנועות אצבעות יד שמאל, החמרה ניכרת במצבו הנפשי – סובל מדכאון, חוסר סבלנות, הפרעות בזיכרון, סיוטים, חרדות, עצבנות, הזנחה עצמית, הסתגרות וניתוק.
9. בשל מגבלותיו סובל התובע מירידה ניכרת ומשמעותית בתפקודו היומיומי, התעסוקתי החברתי והזוגי.
10. התובע נבדק על ידי מומחה בנוירוכירורגיה, אשר ערך חוות דעת מטעמו.
11. בחוות דעתו קובע המומחה כי הסימפטומים עליהם התלונן התובע בביקורו בחדר המיון בפעם הראשונה והשנייה היו סימנים מקדימים לאירוע המוחי שהתרחש לאחר מכן.
12. המומחה ממשיך וקובע נחרצות בחוות דעתו כי "הרופא הסביר היה צריך להביא בחשבון אפשרות של אירוע מוחי חולף או בהתהוות, ולכן היה נמנע משחרורו מחדר המיון…היה מאשפזו מיד מבצע בדחיפות CT מח כדי לשלול דימום במח, וכן CTA דופלר של העורקים בצוואר, ובדיקת אפשרויות נוספות כמו מקור לתסחיפים מן הלב או אבי העורקים, ולאחר שהיה עומד על מצבם של העורקים הגדולים במוח ומצב זרימת הדם בהם, היה מתייעץ עם נוירולוג בכיר בשאלת הטיפול, כמו נוגדי קרישה או נוגדי פעילות תרומבוציטים, כפי שאכן קיבל בסופו של דבר באיחור ניכר, לאחר היווצרות האוטם" – מדובר במקרה של רשלנות רפואית.
13. מסקנתו של המומחה בחוות דעתו הינה כי "ההתיחסות הנכונה והראויה עם בחירה נכונה של הטיפול בעיתוי המוקדם, היו יכולים, קרוב לודאי, למנוע את התפתחותו של האוטם המוחי שהתרחש בהמשך ביום 25.4.06, ואת הנזק הנוירולוגי הנובע ממנו". משמעות העניין כי בהתאם לחוות הדעת וכנדרש בתיקי רשלנות רפואית קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.
14. בגין חולשה, ספסטיות בפלג גוף שמאל, קושי בתנועות עדינות ביד שמאל, ירידה בתחושת המצב, והכאב – מוערכת נכותו של התובע על ידי המומחה בשיעור של 50% לפי סעיף 29 (1) א II מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 (להלן: "התקנות"). בנוסף, ובגין המיאנופסיה הומונימית משמאל – נכותו של התובע מוערכת על ידי המומחה בשיעור של 40% על פי סעיף 52 (2) iv (ב). במקרה זה של רשלנות רפואית המומחה למעשה חיוה דעתו הן בנוגע לאחריות לאירוע, הן בנוגע לקשר הסיבתי והן בנוגע לשאלת הנזק שנגרם.
15. התובע נבדק גם על ידי מומחה בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה, אשר ערך חוות דעת מטעמו.
16. המומחה קובע בחוות דעתו כי לארוע המוחי השלכות על מצב הרוח בעקבות ההפרעות הביוכימיות. ירידה ברמת ה- catecholamine ים, בעיקר של ה- serotonin אך גם של ה- noradrenalin וה – dopamine. חומרים אלו משחקים תפקיד מרכזי בויסות של מצב הרוח וירידת רמתם מובילה לפגיעה במצב הרוח – דיכאון. ובנוסף לכך, הירידה התפקודית כשלעצמה מהווה פגיעה נרציסטית נוספת.
17. בסיכום חוות דעתו מדגיש ד"ר מילר כי "האירוע המוחי ב- 2006 גרם להחמרה במצבו הנפשי של מר גאלב, בעיקר של הדיכאון, אך גם לתסמונת הפוסט טראומטית. לדבר השלכות שליליות קשות לגבי יכולתו התפקודית , כולל מצב סובייקטיבי ואוביקטיבי: טיפול בעצמו, תלות בסביבתו וצמצום קשרים חברתיים עד כדי הסתגרות וניתוק".
18. כן קובע המומחה בחוות דעתו כי קיים קשר ישיר ביוכימי ופסיכולוגי בין האירוע המוחי לבין החמרת המצב הנפשי של התובע. שוב כנדרש בתיק רשלנות רפואית – הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק – הפעם הנזק הנפשי.
19. בהתייחס לנכותו של התובע מעריך המומחה כי מידת ההחמרה במצבו הנפשי של התובע בשל האירוע המוחי הינה 30% נכות לצמיתות לפי סעיף 34 ד' לתקנות הביטוח הלאומי, וזאת בנוסף למצבו הקודם.